• עפ"י השיר נקודת המעבר מ'נסיונות שתמו אל נסיונות שהחלו' חלה ביום כיפור. מדוע דווקא אז?

ערב יום כיפור
זלדה

בערב יום הכיפורים
הפלגנו
מנסיונות שתמו אל נסיונות שהחלו.
ערב יום הכיפורים היה לנו
ראשית הזמן
בדממת אי שהאיר

בנרות
שם אמצת אותי אל לבך הדואב
לפני הכל יכול
בטרם תלך להתפלל עם כולם
בטרם תהיה אחד מן העדה
בהיכל
אחד מן העצים
ביער.

• מהו לדעתכם האושר אליו הכותב מתכוון?

• מהי הגדרתכם האישית לאושר או לסיפוק עצמי?

• כיצד ההתבודדות תורמת לשאיפה אל האושר?

• אלו תחושות מעוררת בכם הדממה?

• איזו אווירה מתאר הפיוט "ונתנה תוקף" ביחס ליום הכיפורים?

* בגרמניה של מסעי הצלב, ההגמון (שליט) המקומי הפציר ברבי אמנון להמיר את דתו. לאחר שסרב נחרצות, כרת לו ההגמון את ידיו ורגליו. אותו יום היה יום הכיפורים. רבי אמנון עבר לפני ארון הקודש בפעם האחרונה ושם חיבר את התפילה "ונתנה תוקף" ומת.

• האם אתם יכולים לשער לאיזו דממה התכוון המשורר?

• מה יכול להיות מרתיע בדממה?

עיניה
כשאני חושב על תפילה, אני חושב על עיניה של אימי.
היו לה עיני תכלת בהירות מאוד, עם גוון כלשהו של ים. בערב שבת, כשהסירה את כפות דיה מעל עיניה לאחר ברכת הנרות, עדיין נשתיירו בקצות עיניה דמעות אחדות. זה מה ראיתי בהיותי ילד ומה שחזרתי לראות כאשר ברבות הימים התרחקתי ממנה והייתי סר לבקר אצלה לפעמים. הדמעות האלה שבעיניה, הן המושג היחיד שיש לי על תפילה.

אמי זכרה לברכה הייתה אישה קטנת קומה, ובאחרית ימיה נתקטנה קומתה יותר, ופעם, כשבאתי לבקרה במקום מגוריה בבית אבות בפאתי רמת-גן ולא מצאתיה בחדרה, יצאתי לבקשה והגעתי אל חורשת האורנים, ושם ראיתיה יושבת לה על ספסל, לבדה בלב הירק השקט, רכונה על איזה אריג שהייתה תופרת או רוקמת, ובקטנותה ובהבעתה בשבתה ככה, דמתה לי ממרחק מה לילדה קטנה ותמה. היא הייתה אז כבת שמונים שנה באשר אב לא היה לה עוד ,כי אביה, כאמה וכאחיה ואחיותיה ושארי בשרה כולם, נהרג על קידוש השם, דהיינו שנהרג בין שאר ההרוגים יען כי היו יהודים, סבור אני, אף שאינני יכול לדעת הואיל ובעת הדלקת נרות היו שפתיה נעות וקולה לא נשמע, כי הייתה שוטחת תפילתה לפני אביה שבשמיים, והייתה, משער אני, דוברת אליו ומבקשת חסות ונחמה בבדידותה וצערה כמו ילדה קטנה העומדת לפני אביה. ואני סבור, אף שאינני ראוי, אלא שכך אמרה לי פעם, כי הייתה מתפללת גם עליי, בהיותי בנה, ומבקשת עליי חסד. ועכשיו, שהיא איננה עוד בעולם הזה זה כשנתיים ימים, ואני עצמי כבר איני ילד וכבר הגיעוני ימות הסתיו, אני בקשתי שטוחה עכשיו לפני בעל הרחמים, שישרה עליה מנוחתו בעולם האמת למרגלות אמהותיו שרה ,רבקה , רחל ולאה.
(פנחס שדה, ענני)

התפילה בשירו של מאיר אריאל מבטאת הכרה בטוב. נקודת המוצא היא שדבר אינו מובן מאליו, ולכן יש להודות אף על הפשוטה שבטובות.
השאלה הגדולה היא: מדוע להודות על הרעה?
פעמים בחיים נדמה שהכל שחור, קשה להאמין שיום יגיע לקיצו, שבוקר יעלה ושוב תזרח השמש. במבחן הזמן מתברר שאף הדברים שנראו לנו רעים לחלוטין התבררו כהשתלשלות של עניינים, כאשר בסופם: מעז יצא מתוק...

רבי אלימלך היה מתפלל כך:
תשמרנו מן הפניות והגאוות, מן הכעס והקפדנות והעבירות והרכילות ושאר מידות רעות. ותצילנו מקנאת איש רעהו ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתם של אחרים.
אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך. ואל תעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך. שיהיה הכול נחת רוח. אמן כל יהי רצון.

למדני א-לוקי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל ,על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת, לראות לחוש, לנשום,
לדעת, ליחל, להכשל...

(לאה גולדברג)

אני חייב לעצמי, אולי גם לאחרים, תשובה על השאלה. מה בעצם אני עושה כאן. מדוע אני הולך בבוקר צח ללווינסקי. מדוע בזיגזגים, מתעכב פה, נושם שם, ומדוע אני מספר לעצמי ולכולם על כך. ובכן, הסיבה פשוטה: אני מחפש שורשים.
נשמע מוזר. מילא, יהודי בגולה שמתגעגע למולדת, זה עוד אפשר להבין. אבל ישראלי שנמצא כאן. מה פתאום הוא מחפש שורשים. יש צה"ל. יש ממשלה. יש אפילו אלה שנשארו בחיים מחבריך לגן, לבית ספר, לתנועת הנוער ולכל המלחמות. הכל כאן, אז מה פתאום שורשים?
אז אני אסביר, בכל זאת. להווה יש משמעות רק אם הוא מוליך מהיכן שהוא לאן שהוא. שאם לא כן ההווה נשאר ללא עבר וללא עתיד. ועל כן ללא פרספקטיבה. ועל כן אין לו לאדם החי את ההווה, שום אמת מידה למוד בה את תחושותיו, לברר בעזרתה את זהותו. ואדם שאבדה לו זהותו אבדו לו החיים.
חשוב מאוד לבן אדם לשמור קשר אל העבר הפרטי שלו ואל העבר הקיבוצי שלו. לא רק אל גיבורי העבר ואל מצבותיו. לא רק אל אירועים שנחקקו בהיסטוריה. חשוב גם העבר הפרטי, חשוב שהיה זכר לנוף ילדות. אדם מבוגר שגזלו ממנו את נוף ילדותו הולך יותר עצוב אל הזקנה, אל המוות. במקום התהליך האורגני ההכרחי של לידה, צמיחה, כמישה, ומוות, קורה הדבר הבלתי הכרחי והמלאכותי של תאונה קטלנית והוא סובל מאמנזיה ובמידה מסוימת הוא נהפך לצמח.
כל חברה, עיר, כל ארץ, חייבים להתפתח. חייבים לצמוח דברים חדשים, חייבים להבנות בתים, ישובים, כבישים, אנדרטאות, אבל חייב להישאר הקשר הקווי אל מה שהיה. איפה שהוא, מנקודת הסוף, צריך שתהיה תצפית אל ההתחלה.
(עמוס קינן, מה אני בעצם עושה כאן)

העבר שלנו, אותה אסופת מעשים ומהלכים הוא הוא ההופך אותנו למה שאנו כיום בהווה, ואף ביכולתו להשפיע על עתידנו ברמה ניכרת. אומרים "מי שאין לו עבר, אין לו עתיד". יש המתרפקים על העבר בגעגועים ונוסטלגית אין קץ;
יש הנמנעים ממנו ואף מתכחשים, במידת מה, למי שהיו.

לשתי הדרכים חסרון, הן מתסכלות ומונעות מאתנו להשקיע בעתידנו. בין הקצוות הללו ישנה דרך ביניים נפלאה. היא מאפשרת לנו לקצור את אשר זרענו ולהנות מפירות השקעתנו, ומאידך, היה וטעינו, נוכל ללמוד ממעשנו ולתקן את דרכינו.

כיצד תורם העבר לעיצוב זהותנו העכשווית וזהותנו העתידית? כיצד נוכל לשלב את נוכחות העבר בחיינו מבלי לפגוע בעצמנו?