למורה שלום -
במסגרת פעילות בית מדרש תאיר בבתי ספר, מוציא בית המדרש סדרת דפים לעיון ולימוד של מקורות יהודיים סביב פרשת השבוע, חגים ונושאים אקטואליים שונים. גליון זה שונה מעט מקודמיו, הבאנו בו חומר להעשרה והרחבת אופקים לך המורה.

השנה חל ט"ו בשבט בשבת (18.1.03), ובשבת זו קוראים אנו בבתי הכנסת את פרשת השבוע, פרשת בשלח. בפרשה זו מסופר על שירת הים.
מהי אותה שירה?
זוהי שירת הים העוסקת בשבח והודיה לקב"ה אותה אמרו בני ישראל על ים סוף לאחר צאתם ממצרים ונס חציית ים סוף. כזכר לנס ולשירה זו נוהגים בקהילות רבות לקרוא שירה זו ביחד בשבת,וכן לפזר פירורי לחם לציפורים כאות תודה ושכר על כך שהן "מזמרות" לפני הקב"ה במקום עמ"י.
וט"ו בשבט מהו?
ראש השנה לאילנות. נשאלת השאלה למה לאילנות ראש השנה משלהם ומדוע בשבט? אנו קוראים על כך במקור הבא:

"ראו שניתן ראש השנה לבני אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה "כי האדם עץ השדה". נמשל אדם לעץ ועץ לאדם. ואם כך, מה אדם יש לו ראש השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש השנה. וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם, נתקבלו דבריהם. אמרו להם: באיזה חודש נקבע ראש השנה שלכם? השיבו אילנות: כיוון שאנו צריכים למים קבעוהו בשבט, שמזלו דלי. (היימן הירושלמי)

למין תקופת התנ"ך דרך שירת ימי הביניים, שירת התחיה ועד לשירה המודרנית ניתן לראות קשר בשירה בין האדם לטבע וזאת למרות תהליכי האורבניזציה, המהפכה התעשייתית, מהפכת ההיי-טק וכו'...

בתנ"ך מופיעות מספר שירות בהן שירת הים אותה נקרא בקריאת התורה בבית הכנסת בשבת הקרובה,שירת דבורה אותה נקרא בהפטרה של שבת וכן שירות נוספות. ננסה להתייחס לשירה שהיא כל כולה טבע. שירה זו נמצאת בספר תהילים פרק ק"ד.

"ברכי נפשי את ה' ה' א-לקי גדלת מאד הוד והדר לבשת; עטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה; המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח; עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט; יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד; תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים; מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון; יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם; גבול שמת בל יעברון בל ישובון לכסות הארץ; המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון; ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם; עליהם עוף השמיים ישכון מבין עפאים יתנו קול; משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ; מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ; ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד; ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע; אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה; הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים; עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו; תשת חושך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו-יער; הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם; תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון; יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב; מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך;זה הים גדול ורחב ידים שם רמש גדול ואין מספר חיות קטנות עם גדולות; שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו; כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו; תתן להם ילקטון תפתח יד ישבעון טוב; תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון; תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה; יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו; המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו; אשירה לה' בחיי אזמרה לא-לוקי בעודי; יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'; יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה;"

במזמור זה מספר דוד המלך על כל פלאי הבריאה.דוד רואה את יופיו של העולם ומרגיש את הצורך בשיר שיתאר את העצמה. המזמור מתחיל בתאור השמיים, המים והרוח
"עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה; המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח;"
העולם התעטף באור כמו שמלה שעוטפת את האדם, השמיים הם כיריעה מעל לעולם כולו ומעל השמים - מים כמו המים העליונים שהיו ביום השני לבריאת העולם
"ויאמר א-לוקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים" (בראשית א', ו').

"תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים; מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון; יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם; גבול שמת בל יעברון בל ישבון לכסות הארץ... ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם"
הכל היה מכוסה מים אבל המים היו צריכים להגיע אל הים אך מרב בהלה וחפזון הם אפילו עלו בקעות וירדו הרים עד שהגיעו למקומם - אל מקור המים החיים - הים.
"...ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ; ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד;"
לכל דבר בטבע יש שימוש. האדם והטבע-חד הם-האדם יעבוד ויטפח את האדמה, את הטבע ואח"כ ישמח מהתוצרת.
"...חסידה ברושים ביתה; הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים" לכל חיה מצא את המקום המתאים לה לחיות.
מתוך שהמשורר חי את הטבע ויופי הבריאה הוא יכול לשבח ולהתפעל מכל חלק בעולם.

"נשמת כל חי תברך את שמך, ה' א-לוקינו
ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד...
ואילו פינו מלא שירה כים
ולשוננו רנה כהמון גליו
ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע
ועינינו מאירות כשמש וכירח
וידינו פרושות כנשרי שמים
ורגלינו קלות כאילות
אין אנחנו מספיקים להודות לך..."

פיוט זה נכתב לפני כ- 1800 שנה בתקופת המשנה ע"י פטרוס הקדוש שהיה יהודי מראשי הנצרות. פיוט זה מוזכר בתלמוד הבבלי פעמיים. האחת במסכת ברכות דף נ"ט עמוד ב', בעניין ברכה על הגשמים:

"מאי (מה) מברכין? אמר רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו", ורבי יוחנן מסיים בה הכי "אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות לך ה' א-לוקינו..."

והשניה במסכת פסחים דף קי"ז עמוד ב' בעניין אמירת ההלל בליל הסדר בו אומרים את 'ברכת השיר' ודנים מהי ברכה זו:

"מאי (מה) "ברכת השיר"? רב יהודה אמר: "יהללוך ה' א-לוקינו", ורבי יוחנן אמר:"נשמת כל חי"..."

בפיוט זה מנסה המשורר לבטא את הרצון להודות לקב"ה על הטוב והוא מתאר זאת ע"י תאורי טבע:
"פינו מלא שירה כים...שפתותינו שבח כמרחבי רקיע"
כמו הים והרקיע שהם רחבי גבולות, כך גם השירה היא חסרת גבולות ואי אפשר לתאר בה את כל ההודאה שאנחנו רוצים לבטא.
בשורות האחרונות משתמש המשורר בשתי חיות: הנשר והאילה. האילה- סמל לזריזות, והנשר- סמל החוזק והמהירות וכמו הנשר והאילה כך גם אנחנו מזדרזים להודות ולשבח אך לא נספיק בשל הכמות הרבה של השבח וההודיה.

השיר מתאר גן בתחילת האביב. הגן לובש כתנות פסים ומעיל תשבץ, בגדים מהודרים אשר גם בימי התנ"ך לבשו כיוסף הבן האהוב המקבל כתונת פסים:
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" ( בראשית ל"ז, ג')
ומעיל תשבץ אותו לבש הכהן הגדול:
"ועשו את בגדי אהרן... ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומעיל תשבץ..." (שמות כ"ח, ג'-ד'). מעל כל הקיים בגן עומדת פריחת השושן-"מלך" הפרחים, המסמל את בא האביב ומתנשא בגבהו ובצבעו מעל שאר פרחי הגן.
לאורך כל השיר מופיע השימוש בתאורים מהטבע ומעולם האדם ורק בבית הרביעי אנו רואים את ההשוואה בין השושן (מהטבע) למלך(האדם).המלך היה כלוא בבית כלא ועכשיו השתחרר, כמו השושן שפורח באביב לאחר שהיה 'כלוא' בתקופת החורף.

בשירו של טשרניחובסקי אנו קוראים תאור של הארץ לפני קום המדינה. תאור מפורט של הנמצא בארץ ההרים הקרחים-עוד לא מיושבים, מושבה לא נושבה-הארץ עוד לא מיושבת, דקל רב כפיים, ועוד תאורים רבים. שיר זה מזכיר במעט את המזמור שקראנו בתחילה בספר תהילים "ברכי נפשי". גם במזמור וגם בשיר זה אנו רואים כי המשוררים רואים את הטבע גם בפרטיו הקטנים: גל, מצבה, מלונה בשלכת, משאבה נוקשת. מתוך ההשתוקקות למדינה יהודית בארץ ישראל - זוכר המשורר כל פרט גם שאינו נראה חשוב ומיוחד, גם צל שקמה נופלת, מלונה בשלכת, משאבה נוקשת הם זיכרון גדול וטוב מארץ רחוקה.

לאחר קום המדינה, המדינה מתחילה לפרוח, ההר הירוק הר הכרמל, ויש בו חיים. למעשה האדם עובר את כל חייו עם ההר:
בילדות - "רדפתי פרפרים, החלקתי במדרון ועת חפשתי לי מסתור ללב תמים...אל ההר הירוק תמיד" - מקום למשחקים
נעורים - "טיפסנו בשביליו, ידי בתוך ידה"- מקום טיול (רומנטי)
צבא - "מתוך המלחמות חזרנו כאחים; הבאנו על כפים רע וידידי"- גם הפרידות נעשו מול ההר שהפך לחלק מחיי האדם.
דורות - ההורים כבר זקנים ובא דור חדש אך ההר נשאר 'צעיר' לנצח, ומלווה את האדם לאורך כל דרכו, בטוב וברע.

למרות כל התהליכים שעברה האנושות לאורך ההיסטוריה תמיד ניתן למצוא את המשורר היוצא אל הטבע ומתייחס אליו באופנים שונים.