ביום ראשון י' טבת (15.12.02) יחול צום עשרה בטבת, דף זה יעסוק באירועים שהתרחשו סביב תאריך זה בהיסטוריה היהודית.

שישה ימי צום קבועים בלוח השנה העברי: יום כיפור, צום עשרה בטבת, צום שבעה עשר בתמוז, צום תשעה באב, צום גדליה ותענית אסתר.
יום כיפור זהו הצום היחיד אשר מופיע בתורה.

"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועינתם את נפשותיכם..."

(ויקרא כג',כז')

ארבע מהצומות האחרים שהם: צום עשרה בטבת, צום שבעה עשר בתמוז, צום תשעה באב וצום גדליה, תוקנו ע"י חכמים לזכר שרשרת אירועים טראגיים שהתרחשו בסוף ימי הבית הראשון. אירועים אלו הביאו בסופם לחורבן הארץ ולגלות רוב העם מארצו.

"ויהי בשנה התשיעית למלכו בחודש העשירי בעשור לחודש בא לנבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב... ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה...בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר ובחודש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל... וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים...ואת חומת ירושלים סביב נתצו... ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנופלים אשר נפלו על המלך בבל ואת יתר ההמון הגלה..."

(מלכים ב',כה',א'-יב')

צום עשרה בטבת לזכר תחילת המצור על ירושלים.
ביום העשרה בטבת (י' בטבת) סמך נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים ושם עליה מצור שנמשך שלוש שנים.

"ויהי בשנה התשיעית למלכו בחודש העשירי בעשור לחודש בא נבוכדנצאר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב"

(מלכים ב',כה',א')

צום יז' בתמוז לזכר הבקעת חומת ירושלים.
ביום יז' בתמוז , לאחר שלוש שנים של מצור על ירושלים הצליח נבוכדנאצר, מלך בבל, להבקיע את חומת ירושלים הבצורה, ולהניח את ידו על הממלכה.
נבוכדנאצר ניקר את עיניו של צדקיהו, שהיה מלך יהודה באותה התקופה, והוליכו כשבוי מלחמה.

"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה..."

(משנה,מסכת תענית ד',ו')

צום תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש הראשון.
ביום תשעה באב (ט' באב) נחרב בית המקדש הראשון ונשרף. בית המקדש היה, כידוע, המקום המקודש ביותר לעםישראל.

"בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר"

(תלמוד בבלי, תענית כו',עא')

צום גדליה לזכר הריגת גדליה בן אחיקם.
צום גדליה (ג' תשרי) הינו לזכר הריגת גדליה בן אחיקם, שנהרג ע"י ישמעאל בן נתניה.

"ויהי בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה ועשרה אנשים איתו ויכו את גדליה וימת..."

(מלכים ב',כה',כה')

גדליה הנהיג את שארית עם ישראל שנשאר בארץ.לאחר הירצחו, גם שארית זו גלתה מארץ ישראל לבבל. הריגת גדליה כיבתה את גחלת ישראל האחרונה ששרדה אחר חורבן בית-המקדש.

"ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנופלים אשר נפלו על מלך בבל ואת יתר ההמון הגלה..."

(מלכים,כה',יא')

לנגד עיננו עולה השאלה המרכזית:

מדוע נקבעו ימים אלו לימי צום שראוי להנציח אותם לדורות, מדוע האירועים הללו ראויים ליום צום מיוחד?
כדי לענות על שאלה זו אנו צריכים להבין דבר בסיסי ועמוק יותר.

לצורך ניסיון לענות על שאלה זו נעיין במושג "עם" ממילון אבן שושן:

עם- אומה,לאום, קיבוץ גדול של בני אדם אשר להם מוצא אחד, היסטוריה משותפת ועפ"י הרוב גם לשון מדוברת אחת ורובם מרוכזים במדינה מסוימת אחת.

(מילון אבן שושן)

איבוד השלטון (עשרה בטבת ויז' בטבת):
קיום של עם בארצו מושתת על קיום מוסדות ממלכתיים עצמאיים תחת הנהגתו של מלך או מנהיג.
התחלת המצור על ירושלים מבטאת את הפגיעה בריבונות ממלכת יהודה ופגיעה בשלטונה על הארץ.
המצור ערך מי' בטבת (תחילת המצור) עד יז' בתמוז (הבקעת חומות ירושלים) כשלוש וחצי שנים. בתקופה זו המצב בעיר הלך והחמיר והרעב גבר. תיאורים קיצוניים של הרעב ותוצאותיו ניתן למצוא במקורות:

"כל עמה נאנחים מבקשים לחם מחמודיהם באוכל להשיב נפש ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה..."

(מגילת איכה א', יא')

"מעשה באישה אחת, שהיו לה שלושה בנים והלכו בניה למלחמה, נטלה את בנה שהיא מינקתו ובשלתו בקדרה. כשהם אוכלים הכירו ידי אחיהם, עלו לגג ונפלו ומתו ועליהם מקונן ירמיהו: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב..."

(ספר האגדה,חורבן בית ראשון-על חרבות ירושלים)

איבוד מרכז תרבותי- דתי (תשעה באב):
כאשר נבוכדנאצר, מלך בבל, שרף את בית המקדש איבד עם ישראל את המרכז התרבותי-דתי . איבוד המרכז תרבותי-דתי הביא והוליד מחלוקות רבות, הבדלי נוהג ותפיסות נוגדות.

"דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה שוממין כוהניה נאנחים...והיא מר לה ..."

(מגילת איכה א', ד')

"מבלי באי מועד"- לאחר חורבן בית- המקדש בוטלה העלייה לרגל, שהיתה אירוע כה משמעותי.
"כל שעריה שוממין"- איבוד המרכז תרבותי-דתי גרם לירושלים, המקום שבו היה בית- המקדש להיות מקום שומם.

גלות עם ישראל לבבל (צום גדליה):
מציאות הגלות היא מציאות קשה ונוראה של כל עם.
כפי שראינו בהגדרת המילה "עם" ממילון אבן שושן, ריכוז אנשים במקום אחד הוא חלק מהגדרתו של עם.
הירידה לגלות, היא המציאות הקשה והסופית בשרשרת האירועים של אותה התקופה, שלמעשה ביטלה את הגדרתו של עם ישראל כעם.
לאחר הירצחו של גדליה בן אחיקם, הפליטים היחידים אשר נשארו בארץ, גלו וזאת משום שלא היה מי שינהיגם לאחר רצח גדליה.

"ויהי בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה ועשרה אנשים אתו ויכו את גדליהו וימות...ויקומו כל העם מקטון ועד גדול ושרי החיילים ויבואו מצרים..."

(מלכים ב',כה', כה'-כו')

זיכרון החורבן:
שרשרת האירועים אותה תארנו גרמה לאיבוד זהותו של עם ישראל בתור עם מפני שעם ישראל איבד את שלטונו, את תרבותו שהתבטא ע"י בית- המקדש ואת מקום מושבו, ארץ-ישראל. למרות שעם ישראל איבד את זהותו כעם לפי כל הגדרה הוא שמר על הגדרתו כעם ע"י הזיכרון: זיכרון הארץ, זיכרון השלטון וזיכרון המקדש שביטא את תרבותם.
בתקופת הגלות נכתבו מזמורים וקינות אשר ביטאו את הגעגועים, ואת התקווה שיום אחד עם ישראל יחזור לארץ ישראל.

" על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון, איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכר כי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע"

(תהילים קל"ז)

מזמור זה לקוח מספר תהילים פרק קל"ז, והוא מבטא את הבכי של עם ישראל על ירושלים בזמן הגלות ואת האהבה המיוחדת לירושלים.

במשך כל השנים שעם ישראל לא היה בארצו, זיכרון ארץ ישראל ובית- המקדש ליווה את עם ישראל לאורך כל גלותו. אנו נוהגים להזכיר את ירושלים בכל יום, בכל תפילה ובכל שמחה. במשך היום אנו מזכירים את ירושלים בדרכים שונות:

*בתפילת שמונה עשרה של יום חול

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכין בתוכה כאשר דיברת ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין. ברוך אתה ...בונה ירושלים"

(ברכת בונה ירושלים, תפילת שמונה עשרה של יום חול)

"ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים"

(ברכת עבודה, תפילת שמונה עשרה)

תפילת שמונה עשרה- תפילת עמידה אשר מתפללים שלוש פעמים ביום. תפילה זו מכילה שמונה עשרה ברכות שתוכנן: שבח, בקשה והודיה לה'.

*בתפילת מוסף של שבת

"שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קורבנות חובתינו..."

(ברכת קדושת היום, מוסף של שבת)

תפילת מוסף של שבת- תפילה אשר נאמרת בשבת לאחר קריאת התורה.

*בב רכת המזון

"ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימנו. ברוך אתה...בונה ברחמיו ירושלים. אמן"

(מתוך ברכת המזון)

ברכת המזון- ברכה אשר מברכים לאחר אכילת פת לחם.

*בקבלת שבת

"לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה...
מקדש מלך עיר מלוכה,
קומי צאי מתוך ההפכה,
רב לך שבת בעמק הבכא,
והוא יחמול עליך חמלה..."

(מתוך מזמור "לכה דודי")

קבלת שבת- תפילה הנאמרת בערב שבת בין תפילת מנחה לתפילת ערבית, ובה נאמרים שבעה מזמורים מספר תהילים ופיוט.

בכל שמחה, היהודים מצווים להזכיר את ירושלים.

"משחרב בית המקדש תקנו חכמינו ז"ל שבכל שמחה יהא בא זכר לחורבן כמו שכתוב: אם אשכחך ירושלים... אם לא אעלה על ראש שמחתי. וגזרו לא יבנה לו ישראל בנין מצוייר כבניין מלכים, ולא יסייד את כל ביתו בטיט וסד בסיד...כדי לזכור החורבן,גם נוהגין לאחר קריאת התנאים שובר החתן קדרה(=כלי זכוכית,כוס) לזכר החורבן..."

(קיצור שולחן ערוך)

קיצור שולחן ערוך- ספר הלכה שנכתב ע" רבי שלמה גאנצפריד, שמשמש כספר הלכות שימושיות בקיצור, השוות לכל נפש.

מקיצור שולחן ערוך אנו למדים על מספר דברים שהיהודי צריך לעשות לזכר החורבן:
*בכל שמחה: נישואין, ברית-מילה, בניית בית חדש, בר - מצווה וכדומה... חייבים להזכיר את ירושלים לזכר החורבן.
*כאשר בונים בית, צריכים להשאיר ריבוע אפור ולא צבוע בסיד, לזכר החורבן וזאת כדי להראות שהבית אינו שלם ללא בית- המקדש.
כמו כן, חל איסור לבנות בית מפואר מפני שהבית שצריך להיות מפואר הוא רק בית- המקדש. *בטקס הנישואין החתן עומד תחת החופה ואומר:
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני..." (תהילים קל"ז) ולאחר מכן שובר החתן את כוס זכוכית לזכר החורבן.

משמעות הצומות לחורבן:
ועתה ניתן לענות על השאלה : מהי משמעותם של ארבעת הצומות?
בנוסף למעשים שנזכרו, ארבעת הצומות: עשרה בטבת, יז' בתמוז, תשעה באב וצום גדליה, הם זיכרון נוסף לעם ישראל לזכר חורבן בית המקדש והם גורמים לנו להתחבר לעברנו ולשאוף לעתידנו.

נסיים בקטע על הקיסר נפוליאון אשר מבהיר את חשיבותו של עם אשר זוכר את עברו למען העתיד:

" לפני כמאתיים שנה. באחד הערבים, יצא הקיסר נפוליאון שגילה עניין מיוחד ביהודים ובדתם לסייר ברובע היהודי בעיר הבירה.
משהתקרב לרובע-הופתע. פנסי הרחובות אינם דולקים, בתי היהודים נעולים וחשוכים. דממה וחושך בכל הרובע. איש אינו נראה. הדבר הגביר את הסקרנות, וכי אירע דבר חמור. האם פרעו שוב ביהודים שלי ואני לא ידעתי?
נפוליאון פקד על הרכב להמשיך בנסיעה.עד שמרחוק נראו אורות קלושים מנצנצים.
מרכבתו התקדמה אל מקור האור, שנתגלה כבניין מרכזי גדול מאוד.
ירד נפוליאון ממרכבתו, פתח את דלת הבניין ולעיניו נתגלה מחזה מדהים. כל יהודי הרובע התכנסו בבית- כנסת, ישובים על הרצפה, מנגינת נכאים בוכיה בוקעת מפיותיהם, הפנסים כבויים ורק נרות מעטים מפיצים אור קלוש .
קרא נפוליאון לראש היהודים ושאלו בפליאה לפשר הדבר, "ביום זה, תשעה באב, לפי הלוח העברי שלנו- נכבש ונשרף בית המקדש,- בניין לאומי חשוב מאוד לנו, ולכן אנו עצובים ובוכים"- אמר ראש היהודים.
שאל נפוליאון : "מתי נערך קרב זה עליו אתם מדוכאים?"
"אדוני המפקד"- ענה היהודי- "לפני כאלפים שנה".
התפרץ נפוליאון בקול נרגש, קבל עם ועדה: הנשמע כדבר הזה,שאדם שאבותיו קבלו סטירה חזקה,יבכה היום על כאבה?
עם המסוגל לשמור על חווית חורבנו הלאומי אלפיים שנה,
ולכאוב אותו כאילו לו עצמו אירע הדבר-
עם נצחי הוא,
וכל העולם כולו לא יוכל לו."