"כי האדם עץ השדה" - חודש שבט התשס"ו

מה זה ט"ו בשבט???

המקור, ספר דברים, פרק כ, פסוק 19: 
"כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור…" 

כי האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע.
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה.
כמו עץ השדה.

כי האדם עץ השדה.
כמו העץ הוא שואף למעלה
כמו האדם הוא נשרף באש.
ואני לא יודע 
איפה הייתי ואיפה אהיה.
כמו עץ השדה.

אהבתי וגם שנאתי
טעמתי מזה ומזה.
קברו אותי בחלקה של עפר
ומר לי, מר לי בפה.
כמו עץ השדה.

כי האדם עץ השדה.
כמו העץ הוא צמא למים
כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה.

אם "נעתיק" את המדרש לימינו, יכולים להסיק אנו שבעם ישראל, כמו בתמר, אין פסולת: אין אנשים מיותרים, כל אחד בדרכו ובתפקידו מועיל לחברה.

מה יכולים אנו ללמוד מהמדרש הזה? אולי שעם ישראל כל כך מחוברים האחד לשני, שאפילו פגיעה קטנה באחד מהם משפיע על כל העם? ואולי...?

באילו שני אופנים משווה המדרש בין עם ישראל ועץ הזית? האם התכונות האלה של העץ ושל עם ישראל הן חיוביות? יש טיעונים לכאן ולכאן...

     "...עולם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים, חיים, אור לאין תכלית ואין חקר– טבול, בן אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה, פתח כל חדרי לבך וכל בתי נפשך לזרם החיים והאור–חיה! חיה בכל אטומיך, חיה חיי עולם! חיה–וראית כי עוד יש מקום לאהבה, לאמונה, לאידיאליות, ליצירה! ואולי מי יודע?–אולי עוד ישנם עולמות שאין לך אפילו מושג עליהם!..

     הצווי המוחלט של הטבע האנושי, של רוח האדם הוא איפוא לא זה המנסר בזמננו בעולם הקולטורי: 'דע את הטבע וחובבהו!' כי אם זה, שאין קולו נשמע כלל בעולם הקולטורי, זה המנהם כיונה בתוך הנפש המחפשת, המתחבטת כציפור בכלובה הצר מחוסר חיים:
חיה את הטבע!...

     ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך..."

("האדם והטבע" / א.ד. גורדון)